היום, בתחילת המיסה הקדושה, ביקש אדוני ישו ממני להתרפס.
אמר: "האם תרצה להיות בנוכחתי כדי לנוח לי? אני רוצה שתהיה עדה כמה אנכי סובל עבור האנושות, כל יגוני וצליבתי חוזרים על עצמם וכמה אנכי נותן את כל אנרגייתי למען האנושות. כדי שתהא בנוכחתי, תנויח לי."
זה כה אמיתי ועקוב מדם לצפות באדוני סובל כך הרבה. בוכה כשאני עדה לסבלו העמוק למען כלנו.
המשכתי לחזור על: "או אדוני ישו, כמה אני צר לך בעבור עצמי ועבור כל האנשים שאנחנו פוגעים בך כך הרבה בעולם."
רק לפני חלוקת הקדושה, שולח אדוני אתי חזרה לקבל אותו. הוא אומר: "עכשיו, לך וקבל אותי וביקש ממני להיות רחום עם הרבים שקובלים אותי ללא חרטה. הם קובעים אותי כך שלא כדאי, כאילו אנוכי ביסקוויט או קרמל. הם באים לקבלי מתוך מנהג מאמינים שאנכי מרפא אותם ונותן להם כח."
אדוני סובל מאוד בגלל חוסר החרטה שלנו.
אדון, רחמי עלינו.